פוטותרפיה ארגונית


לפני מספר חודשים,במסגרת סדנת פוטותרפיה ארגונית שהנחתי באחד מהבנקים הגדולים, התבקשו המשתתפים לבצע משימה מסוימת. "עליכם לעשות משהו פשוט", אמרתי להם, לצלם שני דימויים. "תחשבו כיצד הלקוח בבנק רואה אתכם ותחשבו כיצד אתם רואים את עצמכם מול הלקוח. חפשו תמונה או צרו דימוי, שמבטאים יחסים אלו, השתמשו במצלמה של הטלפון הנייד והנציחו את אותו דימוי".

בסוף התהליך, התקבלו שלל תמונות מרתקות שהפתיעו אותי ולא פחות – את משתתפי הסדנה. אבל בין הצילומים הרבים, בלטו שתי תמונות, ששיקפו ניגוד משמעותי על ציר היחסים. צילום אחד, המשקף את התחושה של הלקוח כלפי הבנקאי, הראתה מסך ירוק זרחני של כספומט. היה בדימוי הזה משהו קר, מכני, גדוש מקשים ומספרים. דימוי מאוד לא אנושי, חשבתי לעצמי.

הדימוי השני היה ההיפך הגמור. העובדת הנציחה את דלת המקרר שממול לכספומט, אליו הוצמדו מגנטים עם תמונות חמות ואוהבות של עובדי הסניף, עם בני משפחותיהם. "כך", הסבירה לי הצלמת, "אני תופסת את היחסים שלנו, העובדים, כלפי הלקוחות שלנו, או אחד כלפי השני. כמו משפחה". כמה חם, חשבתי, כמה אנושי, רגשי וקרוב פיזית.

על טיבה של אותה סדנה ייחודית בהמשך מאמר זה אבל קודם כל, הסבר קצר על:

"פוטותרפיה ארגונית". לא במקרה, עלה בי הרעיון במקביל להתרחשות המהפכה הדיגיטאלית. זה לא סוד, שכולנו הפכנו בשנים האחרונות לצלמים חובבים. הצילום הפך לאמנות הזמינה והנגישה ביותר, שאינה מרתיעה אנשים מלעסוק בה.

נכון, עד לא מכבר ביטאנו את עצמנו בציור, בכתב או בדיבור, אלא שצורות אלו של ביטוי אמנותי, יצירתיות ככל שיהיו – סובלות ממגבלות האופייניות להן. ראשית, רוב האנשים מתקשים בביטוי אומנותי של הרגש באמצעים שנחשבים "אמנותיים". מעבר לכך, במיוחד בארגונים, חברות ומקומות עבודה רבים, עובדים ומנהלים מצנזרים לא רק את דבריהם אלא גם את רגשותיהם ומחשבותיהם. ציור וכתיבה הינן צורות ביטוי, אך הן עלולות לעורר התנגדות. "אני לא יודע לצייר", יגידו לי, או: "לכתוב? אף פעם לא כתבנו, למה עכשיו?" אמנות הצילום פחות "נגועה" במחסומים או בלמים. אנשים המתבקשים לצלם שמחים על הבקשה וזורמים איתה ללא התנגדות. מבט מרוכז, התבוננות נוספת, קליק – והסיפור מבחינתם – הסתיים.

אחד מיתרונותיה הבולטים של אמנות הצילום:

היא עוקפת קוגניציה. אנחנו מוותרים על השימוש במילים ובוחרים בצורת ביטוי אמנותית החושפת יותר מטפח – באמצעות רגש או אינטואיציה – שהם מרכיבים בעולמנו הרגשי.

באמצעות המצלמה, אנו מסירים מעלינו מחסומים והגנות. לא פעם, אנשים מופתעים כשהם מביטים בתמונה שזה עתה צילמו. יש משהו תמים, ראשוני ונקי, כאשר אנו ניגשים לצלם תמונה. ההגנות שלנו מתמוססות. חומות נושרות. משהו מהאני הפנימי צף, נחשף ויוצא החוצה. וכיוון שמדובר בתכנים רגשיים, התמונות יוצרות קשר רגשי עמוק בין המשתתפים בתהליך.

הצילום הוא נקודת מפגש בין אמנות וטכנולוגיה. עד לפני שני עשורים, תהליך הצילום והתוצאה היה ארוך: צילום התמונות, לעיתים 36 בפילם, אחר כך משלוח הפילם למעבדה, פיתוח התמונה, קבלתה. פער זה בעצם - נעלם. היום, לא זו בלבד שהמרחק בין צילום לבין ראיית התמונה הוא שנייה או שתיים. באמצעות קבוצות ווטסאפ, אנחנו שולחים את האמנות הזו למספר רב של חברים. מיני-תערוכת-בזק, אני מכנה את התופעה.

המהפכה הדיגיטלית, והעובדה שבידי כמעט כל אחד מאתנו מצויה כיום מצלמה זמינה ואיכותית, הובילה אותי לפיתוח מושג:"פוטותרפיה ארגונית". אני מוזמן אל קבוצות עובדים ומנהלים, יוצר קשר ראשוני ובאמצעות בקשה, לכאורה תמימה - "לצלם תמונה או דימוי", מוביל את משתתפי הסדנה לדינמיקה של "צילום מודע".

מה זה - "צילום מודע"?

בפעולת צילום רגילה אנחנו מגיבים לפרח יפה, ילד צוחק או נוף מפעים. זהו צילום תגובתי, ספונטני. ב"צילום מודע", אנחנו לוקחים רעיון, תפישה או מחשבה ומשקפים אותם באמצעות צילום. התהליך מתחיל במחשבה שמתורגמת לדמוי ויזואלי. בתהליך הצילום אנו מתרחקים מהמקום הקוגניטיבי ובצורה לא מודעת פועלים ממקום של רגש ואינטואיציה לדיוק וחידוד האמירה.

"הצילום המודע", "המהפכה הדיגיטלית" – אלו הם מושגים שהעסיקו אותי במשך שנים. מתישהו, חלחלה בי ההכרה שלא כולם רואים את אותו הדבר. צורת ההתבוננות שלנו היא שונה. כשהתחלתי לגבש את המושג "פוטותרפיה ארגונית" וליצוק בו תכנים, התחלתי לתרגל שינוי של זוויות המבט ויכולת לראות סיטואציה או אינטראקציה מפרספקטיבות שונות לגמרי.

בעזרת המצלמה, וזוויות הצילום, אני מעניק את החוויה של ראיית הבוס, הלקוח, או הארגון, מזוויות שונות. באופן שכזה, מתרגלים המשתתפים בסדנה גמישות, יציאה ממקובעות של שנים ואפשרות לשינוי דפוסי פעולה.

בסדנת ה"פוטותרפיה ארגונית",אנו מתרגלים, למעשה, שתי מיומנויות מרכזיות: תפישת תפקיד / סיטואציה דרך עיניו של "האחר" – קולגה, לקוח, בוס או עובד הכפוף לנו.

כך, אני מייצר תובנות, המונצחות בתמונות דיגיטליות או מודפסות. אותן תובנות ויזואליות-רגשיות מוגשות לארגון. בהמשך, יבחר הארגון כיצד לתרגם את אותן תובנות לקידום תהליכים, לשינוי דפוסי פעולה, ליצירת שינוי בתחום יחסי האנוש, לגישור על פערים ועוד. במקרים רבים, תהיה התערבות נוספת בשלב ההטמעה ושינוי דפוסים בארגון.

לסיכום מאמר זה אם נחזור לסיפור בו התחלנו, אומר כי הבנק בו הנחיתי סדנאות, הלך רחוק יותר. הוא ביקש מעובדיו בסניפים העסקיים (שם מבקרים לקוחות "כבדים" יותר) להיות אחראים ומחויבים לא רק למכירות או לביצוע פעולות פיננסיות. הוא ביקש מהם ליצור חוויה שירות טובה ללקוח. הטמעת הדפוס החדש, הנוגעת למישור הרגשי אנושי, חייבה את ההנהלה לחבר את העובדים בסניפים לתחושות, להתבוננות מזוויות אחרות.

תמונת הכספומט הקר, ומולם התצלומים המשפחתיים החמים, יצרו את הדרך לבניית גֶשֶר - אמצעי המסוגל לחבר בין רגשות, מספרים, תוצאות ומבט עין חם.

רשימת מאמרים
חפש לפי תגיות
עקבו אחרינו
  • Facebook Basic Square

אתר מרצים נטו

  • Facebook Social Icon